לדודי היקר!! אני מתגעגע אליך , אתה הבטחת שתעזור לי בענייני החתונה ובית והנה כבר לא תוכל לקיים זאת. מיום שהלכת אני כל הזמן נזכר ברגעים מצחיקים ושנונים איתך ואני לא מאמין שזה נגמר. עבדתי איתך 5 שנים יפות , למדתי להכיר אדם מקסים מצחיק עובד מצויין שתמיד היית לדוגמא אישית לכולם. אני בטוח שאתה משרת כמלאך בגן עדן על כל המעשים שעשית לזולת , על הנתינה שלך ,על כל בגד ובגד שדאגת שיגיע לניזקקים. אזכור אותך לעד חבר יקר.
אנחנו לא מכירים אך הייתי מוכרחה לרשום כמה דברים. ההכרות שלי אליך הוא דרך שירלי ונורית אחיותיך המקסימות. לפני כמה חודשים שירלי הראתה לי תמונות מהחתונה שלך ושל עינת, כל הזמן הן שיבחו אותך ואיזה אח מקסים וכמה הן אוהבות אותך. כשנודע לי על האסון הנורא הייתי עצובה מאוד ומיד נסעתי לנחם את המשפחה המקסימה שהשארת. השבוע הייתי אצל שירלי ונורית והן סיפרו לי על האתר שהקימו לזכרך. נכנסתי לאתר וקראתי וראיתי תמונות ואני מודה לא יכולתי לעצור את הדמעות. כמה חבל שהפסדנו אדם כמוך!!!!!!
שבוע לפני שהלכת מאיתנו, זיכית אותי במחמאה. אמרת שאתה סומך עלי בפתרון בעיה מקצועית משותפת שהייתה לנו. לו רק ידעתי לאמר לך אז, את הגאווה שמילאה אותי לשמוע אותך אומר את זה לי. משך 4 שנות היכרותנו, היית לי מקור להערכה ולהערצה, סמל למקצוענות כהגדרתה.
היה לי העונג והכבוד לעבוד תחתיך כנציג שירות, ולצידך בתפקידי החדש. לא אשכח איך ידעת לנהל כמעט לבדך מוקד בן עשרות נציגים, לתמרן בין שיחות ממתינות, בין בקשות מהסובבים, בין טלפונים ודרישות אינספור מהממונים עליך, בסמכותיות, בביטחון עצמי – תוך שמירה על כבוד כולם, תוך הקפדה על יחסי אנוש, וידעת לשלב בכל את חוש ההומור שלך, ואת הרגישות לצרכים של כולם.
התלוצצנו אחד על חשבון השני לא מעט, והכל נעשה ברוח טובה, מבלי שאחשוש שתפגע, או להיפגע ממך בעצמי.
בכל פעם שסיפרתי למישהו מחבריי על האסון שפקד אותנו, תוך שאני מנסה לספר זאת לעצמי, להימנע מלהדחיק את היעדרך הנצחי, השתדלתי לסיים את התיאור במשהו שימחיש את עוצמת הזעזוע, ואולי מעט מגודל האסון עבורי, ועבור החברה. "איבדנו בחור מהזן המשובח ביותר, כזה אחד שלו רק היה רוצה, היה מסיים את דרכו בחברה כעומד בראשה..."
היה שלום, דוד (DUDE) – ככה נהגתי לקרוא לך, תחסר לי עד מאוד.
כותבת לך/ מיכל (בשארי) אלבז
כל יום אני נכנסת לאתר שלך, לראות אולי זה לא נכון, אולי כל זה סיוט.. אני אפילו לא מסוגלת לכתוב.. כי אין מילים שיוכלו לתאר אותך, כמה שיכתבו, כמה שננסה להסביר לאחרים מי אתה זה לא מספיק, אתה כלכך חי, אני לא יכולה לכתוב עלייך בלשון עבר כי זה אומר שהשלמתי עם המוות הנורא הזה ולא, לא השלמתי... היית לי כאח.. אני יודעת כולם היו אחים שלך... וכולם מרגישים שהיית החבר הכי טוב שלהם וזה נכון! היית שם בשביל כולם! כלכך הרבה חברים יש לך.. אני נזכרת איך היית מעיר לי "אל תלבשי את זה.." כמה היינו רבים ואמא שלי כל הזמן הייתה אומרת לך "אח שלה לא מעיר לה ואתה חייב!" כל הזמן היית בא, שואל, דואג, עוזר, היית בא אלינו עם חברים שלך מהצבא, אני זוכרת את היום שבו הכרת ביני לבין עינת... היה מצחיק..ואח"כ אמרנו לך יו... איזה ילדה יפה!! אני זוכרת הכל, כל שיחה, כל צחוק, כל ריב.. איך היית משנה את המילים לשירים, את שמות "החיבה" שנתת לאחרים.. ואני כלכך מתגעגעת ואני פשוט לא מאמינה... עדיין מחכה להתעורר מהסיוט אוהבת אותך תמיד מיכל. (ג'וליה בשבילך...)
אומרים שתמיד לוקחים את הטובים ביותר................../ אלינור ברדה (חברה לעבודה)לקריאה
אומרים שתמיד לוקחים את הטובים ביותר................../ אלינור ברדה
אני כרגע כותבת במרחק אלפי מיילים מהארץ, בארה"ב הרחוקה. וברגע שנודע לי על האובדן , הרגשתי כל כך כואבת וכל כך קרובה, מה שהיית ומה שהיוות לכל אחד מאיתנו. השארת חותם כל כך עמוק, כל אחד שמדבר עליך זה רק בחיוך ורק באהבה ואהדה גדולה אליך. ולא לכל אחד יש את הכשרון הזה. היה לי כבוד ענקי שהיית הראש צוות שלי, ברגעים הקשים והשמחים הית אוזן קשבת או שלחילופין היית זורק יציאות שנונות למחריד ששמורות רק לך. אומרים גם שרק לאחר אובדנו של אדם מעריכים אותו יותר, אבל אותך הערכתי מאוד עוד בעודך בחיים, ואיתי גם לא מעט אנשים זה בטוח, וזה רק מעצים את התחושה של החלל שהותרת, למרות שקרוב לודאי לא הייתי פוגשת אותך שוב כי עזבתי את מקום העבודה, אתה חסר, לדעת שאישיות כמו שלך , לא תהלך יותר ותנהג באופן המיוחד שלך , וכל פניני החכמה והציניות המצחיקה ששמורות רק לך פתאום יעלמו. זה פשוט לא נתפס.
האמהות שלנו התחברו וכך יצא לנו לבלות את שנות ילדותנו הראשונות יחד.
הלכנו לאותם גני- ילדים. האמת היא שבתקופת הגן היית אחד החברים הכי טובים שלי.
בכיתה א' נפרדו דרכנו וכל אחד מאיתנו היה בכיתה אחרת . הייתי קצת מאוכזבת שגיליתי שאתה לא איתי באותה כיתה.
בבית הספר היסודי הגענו לגיל שהבנים "לא סובלים" את הבנות , והבנות "לא שמות " על הבנים, וכך התרחקנו לגמרי, והקשר היחידי שהיה בנינו התבסס על זה שבכל פעם שראית אותי משכת לי בצמות .
אני זוכרת שאפילו התלוננתי עליך למורה שלך, אבל היא לא אמרה כלום ורק חייכה. אוי, כמה ששובב היית.
בתקופת התיכון נפגשו שוב דרכינו והיינו באותה כיתה.
לך הייתה להקה משלך, אני מצדי הייתי גרופית של להקה "מתחרה" (החזית העממית) שעם הסולן שלה אני ביחד עד היום..
עברנו את אותו מסלול , חיים כה דומים, אנשים כה שונים.
לא נפגשנו מאז התיכון.
התחלת לעבוד בבניין ישרכארט, אותו מגדל רב קומות, שבו אמא שלי עובדת. וכך, בכל פעם שפגשת אותה מסרת לי ד"ש, והיא עדכנה אותי מה חדש אצלך וההיפך. אמא שלי תמיד מסרה לי את הד"ש ממך תוך שהיא מציינת כמה טוב אתה נראה, וכמה שאתה מקסים וחברותי ושאתה נראה מאושר. ואני שמחתי בשבילך.
את הד"ש האחרון אליך כבר לא אוכל למסור עם אמא שלי אלא ישר אליך לגן עדן.
רצה הגורל, ובאותו יום רביעי שבו נהרגת, עברתי באופן אישי מקרה מצער ביותר ולא הצלחתי לאסוף את הכוחות כדי להגיע לנחם את משפחתך. בתוכי אני גם יודעת שאין ניחומים.
אי אפשר לתאר את עוצמת הכאב שיש בלב, שהייתי בן 11 הכרתי אותך ומאז נחשבת לבן דוד. המוות שלך נתן לי להבין שאי אפשר לחמוק מהגורל ושהוא איתך בכול רגע ורגע. אני בטוחה שאתה במקום יותר טוב עכשיו מסתכל לנו בעיניים צוחק ושומר עלינו אבל לי ולמשפחה תהיה חסר תמיד. לקחו אותך ואיתנו בלי התראה מוקדמת ובגלל זה קשה להפנים. היית בן אדם מלא בשמחת חיים ובכול מקום שהיית השארת אחרייך אופטימיות ואושר. היה לי הכבוד להכיר בן אדם כמוך ועכשיו תורך לשמור עלינו . אוהבת ומתגעגעת אנטל ביטנסקי. תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים אמן.
דודי-מכרתי את האופנוע. אם הייתי מספר לך את זה בטח ישר היית צוחק עליי-"הגזמת" וכו'... אבל הטרגדיה הזאת השאירה עליי חותם שלא יימחה לעד. אחרי האסון הזה-פשוט אין אמונה בכלי הזה יותר. מאז שזה קרה לא יוצא לי מהראש מה שאמרת לי באחת השיחות שלנו על הנושא-"אני פזיז לפעמים" אבל לא שיערת לעצמך שפזיזות של מישהו אחר תוביל לאסון נורא שכזה... דודי-אני לא יכול לשכוח את אותה ישיבה שקשורה היתה באחת ההתנדבויות-איך היו לנו ולהנהלת החברה חילוקי דיעות בקשר לאיזשהוא נושא-ואתה שהיית ראש צוות-הכי קל עבורך היה לצדד בעמדת ההנהלה וכך לזכות בנקודות זכות-אבל לא! היית נחוש ואיתן בדיעותך ו"היית" איתנו-ואופן ההתנהלות שלך באותה ישיבה הרשימה אותנו מאוד. אני זוכר שיצאנו מהישיבה במחשבה שיש על מי לסמוך... אתה יודע דודי, חשבתי על זה-היית ראש צוות במשך תקופה ארוכה ועברו "תחת ידיך" המון נציגים-דורות של נציגים-ואני לא חושב שיש אפילו אחד!! שיכול לומר שהיה צריך אוזן קשבת או עזרה באיזשהוא נושא-מקצועי או אישי ולא זכה לעזרה... אחד שיגיד שעשית לו משהו רע.. וזה נדיר.. נדיר מאוד. נדיר כמוך..... דודי, לא קל לעבור ליד פינת הזיכרון שעומדת בכניסה לחברה. אני מסתכל בתמונה וחושב שלא הגיוני שלא נראה אותך עוד-כי אתה נראה כל כך חי שם... כשחשבתי איך לסיים את המכתב הזה.. חשבתי על אותו הספד של נועה רבין לסבה-יצחק רבין. היא ביקשה משיירת מלאכי שמיים שישמרו עליו... ואז פתאום קלטתי שקשה לבקש עבורך אותו דבר-שהרי אתה כבר בטח חלק משיירת מלאכי השמיים....
נשמה טהורה שאין כמותה/ מאיה פרי - כתב (חברה)לקריאה
נשמה טהורה שאין כמותה/ מאיה פרי - כתב
יום רביעי 12.10.05 10:00 בבוקר טלפון לחיים "חיים , קרה אסון , דודי נהרג" ,והשיחה מתנתקת. אני חושבת לעצמי בראש - איזו בדיחה חולנית זו, מה רק בשביל להיפגש כל החבר'ה צריך ליזום מתיחה כזו עלובה, אבל אז מגיעים עוד ועוד טלפונים ומסתבר שזו לא בדיחה , זאת טרגדיה!! ועוברות המחשבות בראש "איך זה יכול לקרות ? ולמה דווקא לך? למה דווקא עכשיו? ולמה בכלל?. אני מנסה לכתוב לך כבר כמה ימים וזה לא פשוט. קשה להיפרד ממך, ולחשוב עליך במושגים של עבר, אני נזכרת ביום שהגעת לישרכארט צפונבוני כזה עם שיער ארוך וחולצת גולף בצבע קרם, יושב בפינת קפה וטוחן סיגריות. לאט לאט התחלנו להכיר אחד את השני , בילינו לילות שלמים יחד בדיבורים על מוסיקה , על החיים ועל החברים (או כמה שהיית קשור אליהם), ואז החלטת לשדך לי חבר שלך , וזה לא הסתדר וניסית עוד פעם והפעם זה הלך הכרת לי את אהובי , בעלי "חיים", אני נזכרת איך התקשרת אלי אחרי הפגישה לברר איך היה, וכמה ניסית לדלות פרטים על מה שהולך בינינו (וכנראה גם נפגעת - אני מצטערת שלא שיתפנו אותך יותר מידי). וביום שהתחתנו היית המלווה שלנו - זה שנהג בג'יפ והיה ברור לנו שאתה תהייה זה שיוביל אותנו לחופה. זוכרת את הצחוקים בג'יפ והלחץ שלך "צריך לחכות שיגיעו עוד אנשים", ואולי נחכה במושב ליד, איך שהראש שלך עבד נון סטופ, , וביום שילדתי את "טום - אילי" היית הראשון שהגיע לבית החולים, ורץ עם חיים לקנות לו את המוצץ הראשון , המוצץ שהיום הוא תזכורת שמחה ועצובה .והמפגש האחרון של כל החבר'ה אצלנו בבית , מי ידע שזה יהיה המפגש האחרון של כולכם יחד. כמה עצוב, וכמה קשה לקבל את זה שאתה כבר לא תזכה להיות איתנו, ועוד יותר קשה המחשבה שאנחנו לא נזכה לראות אותך בבית החדש שלך מקים משפחה עם עינת ומתבגר יחד איתנו (אוגוסט 2008 - לפי התכניות שלך - כבר לא יהיה) אתה דודי, תישאר צעיר לנצח !! כמה חבל!! נזכרת , זוכרת , אזכור אותך לעד באהבה (קצת מאוחר)
7 שנים טובות עבדתי איתך/ אידית בגדדי (חברה לעבודה (ישראכרט))לקריאה
7 שנים טובות עבדתי איתך/ אידית בגדדי
לכתוב בזמן עבר עליך זה לא נתפס! אבל, לצערי, הפעם זו לא אחת מהבדיחות שלך. אני זוכרת איתך תמיד "מסתלבט": "בגדבי תעזרי לי"כשיש לחץ במוקד האישורים, ואיך היה אפשר לסרב לך? תמיד שולף איזה משפט מתחכם שמעלה צחוק ואווירה טובה. ולאחר חתונתך ברכתי ונישקתי אותך בהתרגשות. אני עוד זוכרת שלפני כחודש ישבנו שנינו בקפיטריה לסיגריה וגלשנו לשיחה של כ-40 דקות...כאילו נפרדנו... כנראה שחסרה שמחה למעלה אבל עכשיו למטה יש עצב, זה לא הוגן ! למה השנה צריכה להתחיל בבשורה מרה?!הרי זו צריכה להיות שנה מתוקה! דודי'לה תשמור עלינו מלמעלה ותחזק את משפחתך.. תמיד אזכור אותך :דודי עם הקריצה והלב הרחב. בגדבי.
ללא כותרת/ הינדה בן עוזיהו
לעינתוש שלנו יש חבר. חבר אמיתי חבר ראשון שאפשר לספר לו הכל חבר שלא רק שומע חבר שגם מקשיב חבר שעוטף את כל כולה לבפנים חבר שמלטף אומר ועושה.
דודי מקסים שלנו התאהבת בעינתי שלנו ואני הדודה שמחתי וגם קצת קינאתי שיש משהו שממש מקשיב וכל הזמן בחנתי האם זה אמיתי? ואתה הית האמיתי מכולם ואז נרגעתי וידעתי הילדה שלנו ביידים הכי טובות בעולם!
ואז לחגיגה הצטרפה אלונה הקטנה, נכון שאתה חבר של עינתי אבל.. גם שלה , אפילו בחתונה היא הרגישה כמו כלה....
אלונה התרגשה ופיזרה שביל פרחים של אהבה. בידיים שלך דודי הרגישה שהכל מושלם, אלונה הקטנה אוהבת אותך... ועכשיו בשתיקה ללא מילים במבט אל החדר, רואה אני אותה נרדמת ומחבקת את התמונה שהכנתם לה במתנה. היא לא מדברת הכל עצור היא אוהבת....אלונה.
וכולם כותבים , וכולם מספרים עליך. ויש את האחד שהוא הקטן ולו מותר להפליג בדימיונות והוא מספר את הסיפור שלו. ובתוך הדברים שנשמעים קצת מוזרים אפשר רק להרגיש אהבה וגעגועים. "אז איפה דודי?מושיקו שואל , ובאותה נשימה הוא גם עונה -שדודי נפצע, הוא שוכב באדמה אבל הנשמה בשמיים... ומי סיפר לך ? שאלתי ,אמא? לא..אמא אלוהים סיפר לי, והוא מוסיף ומספר שדודי נסע לתל אביב והוא יחזור והוא יביא מתנה ואני מחכה לו.." וגם דודי יוצא מדי פעם ונושם כי למטה אין אוויר. הוא נוסע וחוזר ונוסע.. וכך בעולם הדימיון לפני השינה שתי כפות ידיים קטנות מורמות ובמשחק תאטרון בובות הן יוצאות ואני שומעת את מורו ודודי משוחחים, מושיקו מנהל את השיחות שלו ואומר לילה טוב דודי. ואני מסתכלת וחושבת מה קורה פה?מציאות?דימיון?זה כואב כואב נורא להשלים עם הרע הנורא.
והמציאות ולא דימיון,בבית של סבתא על הכיסא חיכתה למושיקו הפתעה זה לא חלום זה אמת והמציאות היא קשה. חיכה למשה מדליון זוהר בצבע ירוק דודי הביא את זה למשה שלי, לשמח אותו ולא הספיק לתת לו את זה בראש השנה.
ועכשיו שדודי לא כאן ,כפות ידיים קטנות אוחזות במדליון הירוק והעניים מסתכלות ושואלות "אמא הוא נסע נכון? מתי הוא יחזור??".
לקריאה
סגור
